שעת חירום

תקנות שעת חירום במדינה

תקנות שעת חירום במדינת ישראל הן למעשה תקנות בחקיקת משנה של הכנסת המאפשרות לממשלה להתקינן בשעת חירום ללא אישור הכנסת על מנת לשמור על בטחון המדינה ואזרחיה ועל קיום אספקת שירותים חיוניים למשק בשעת החירום ובתנאי שאלה לא יעלו על תקופה של שלושה חודשים.

תקנות שעת חירום כחלק מחוק יסוד הממשלה

בחוק יסוד הממשלה נקבע כי בידה להתקין תקנות לשעת חירום ללא אישור הכנסת על מנת לשמור על ביטחון המדינה ואזרחיה במצבי חירום שונים. לרוב מדובר בתקנות לשעת חירום ביטחונית, אך אלה יכולים להתקיים גם במקרים של אסונות כבדים, רעידות אדמה וכדומה. השימוש בחוק יסוד זה נפוץ בימיה הראשונים של המדינה ועם חלוף השנים כמעט ולא נעשה בו שימוש. בפעם האחרונה שנעשה בו שימוש שלא בענייני הביטחון היה בשנות השמונים של המאה הקודמת והדבר היה לצרכי ייצוב הכלכלה בין השנים 1985 ל 1987.

השימוש העיקרי של תקנות שעת חירום הוא כמובן בשעת מלחמה כוללת (כדוגמת מלחמת יום כיפור) ואלה מאפשרות לממשלה הפעלת סמכות שלא על ידי חקיקה רגילה ומסודרת. תוקפן של תקנות אלה מוגבל לשלושה חודשים ולאחר מכן יש צורך באישור הכנסת להמשך אכיפתן. 

ייחוד תקנות שעת חירום

באופי הבסיסי של תקנות אלה יש מימד לא דמוקרטי בו הממשלה יכולה לשנות כל חוק לרבות גביית מיסים בשעת חירום, גיוס אנשים לשירות הביטחון לתקופות בלתי מוגבלות וכיוצא באלה, או להשעות כל חוק אחר שחוקק בכנסת, אבל מאידך ניתן עם סיום שעת החירום לפנות לערכאות על מנת לקבוע עונש במידה והיתה פגיעה בכבוד האדם וחירותו, או בחופש העיסוק וכדומה.

תקנות שעת חירום אין צורך לפרסם ברשומות כפי שנחוץ בכל חיקוק אחר.